ביאור שטיינזלץ על עירובין ו׳

« ביאור שטיינזלץ על עירובין ה׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין ז׳ ע״א »

1 מִצִּידּוֹ — בְּעֶשֶׂר, מֵרֹאשׁוֹ — בְּאַרְבָּעָה.

2 מַאי שְׁנָא מִצִּידּוֹ בְּעֶשֶׂר — דְּאָמַר פִּתְחָא הוּא, מֵרֹאשׁוֹ נָמֵי נֵימָא פִּתְחָא הוּא!

3 אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כְּגוֹן שֶׁנִּפְרַץ בְּקֶרֶן זָוִית, דְּפִתְחָא בְּקֶרֶן זָוִית לָא עָבְדִי אִינָשֵׁי.

4 וְרַב הוּנָא אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה בְּאַרְבָּעָה. וְכֵן אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב חָנָן בַּר רָבָא: לָא תִּפְלוֹג עִלַּאי דְּרַב אִיקְּלַע לְדַמְחַרְיָא וַעֲבַד עוֹבָדָא כְּווֹתִי. אֲמַר לֵיהּ: רַב בִּקְעָה מָצָא וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר.

5 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּווֹתֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִסְתַּבְּרָא, דְּאִיתְּמַר: מָבוֹי עָקוֹם — רַב אָמַר: תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם.

6 בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּיוֹתֵר מֵעֶשֶׂר — בְּהָא לֵימָא שְׁמוּאֵל תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם?

7 אֶלָּא לָאו בְּעֶשֶׂר, וְקָאָמַר רַב תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ, אַלְמָא פִּירְצַת מָבוֹי מִצִּידּוֹ בְּאַרְבָּעָה!

8 וְרַב חָנָן בַּר רָבָא, שָׁאנֵי הָתָם דְּקָא בָּקְעִי בַּהּ רַבִּים.

9 מִכְּלָל דְּרַב הוּנָא סָבַר אַף עַל גַּב דְּלָא בָּקְעִי בַּהּ רַבִּים, מַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי?

10 הָתָם דְּאִיכָּא גִּידּוּדֵי, הָכָא דְּלֵיכָּא גִּידּוּדֵי.

11 תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מְעָרְבִין דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים? עוֹשֶׂה צוּרַת הַפֶּתַח מִכָּאן, וְלֶחִי וְקוֹרָה מִכָּאן. חֲנַנְיָה אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עוֹשֶׂה דֶּלֶת מִכָּאן וְדֶלֶת מִכָּאן וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס נוֹעֵל. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: עוֹשֶׂה דֶּלֶת מִכָּאן, וְלֶחִי וְקוֹרָה מִכָּאן.

12 וּרְשׁוּת הָרַבִּים מִי מִיעָרְבָא?! וְהָתַנְיָא: יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה,

13 מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים מִשְּׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ.

14 וְכִי תֵּימָא בְּכָךְ הוּא דְּלָא מִיעָרְבָא, הָא בִּדְלָתוֹת מִיעָרְבָא, וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְרוּשָׁלַיִם, אִילְמָלֵא דַּלְתוֹתֶיהָ נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה — חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים!

15 וְאָמַר עוּלָּא: הָנֵי אֲבוּלֵּי דְמָחוֹזָא אִילְמָלֵא דַּלְתוֹתֵיהֶן נִנְעָלוֹת — חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים.

16 אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: כֵּיצַד מְעָרְבִין מְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה צוּרַת הַפֶּתַח מִכָּאן וְלֶחִי וְקוֹרָה מִכָּאן.

17 אִיתְּמַר. רַב אָמַר: הִילְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה.

18 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לַחֲנַנְיָה אַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל צָרִיךְ לִנְעוֹל, אוֹ אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵינוֹ צָרִיךְ לִנְעוֹל. וְכֵן אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵינוֹ צָרִיךְ לִנְעוֹל. אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַב מַתְנָה: בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא, וְאָמַר לִי שְׁמוּאֵל: אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל.

19 בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב עָנָן: צָרִיךְ לִנְעוֹל אוֹ אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל? אֲמַר לְהוּ: תָּא חֲזִי הָנֵי אֲבוּלֵּי דִּנְהַרְדָּעָא דְּטִימָן עַד פַּלְגַיְיהוּ בְּעַפְרָא, וְעָיֵיל וְנָפֵיק מָר שְׁמוּאֵל, וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי.

20 אָמַר רַב כָּהֲנָא: הָנָךְ מְגוּפוֹת הֲוַאי.

21 כִּי אֲתָא רַב נַחְמָן אָמַר: פַּנְּיוּהּ לְעַפְרַיְיהוּ. לֵימָא קָסָבַר רַב נַחְמָן: צָרִיךְ לִנְעוֹל? לָא, כֵּיוָן דִּרְאוּיוֹת לִנְעוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִנְעָלוֹת.

22 הָהוּא מָבוֹי עָקוֹם דַּהֲוָה בִּנְהַרְדְּעָא, רְמֵי עֲלֵיהּ חוּמְרֵיהּ דְּרַב וְחוּמְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וְאַצְרְכוּהוּ דְּלָתוֹת. חוּמְרֵיהּ דְּרַב — דְּאָמַר: תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ. וְהָאָמַר רַב הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא?!

23 כִּשְׁמוּאֵל — דְּאָמַר: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם! כְּרַב דְּאָמַר תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ.

24 וּמִי עָבְדִינַן כִּתְרֵי חוּמְרֵי? וְהָא תַּנְיָא: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי עוֹשֶׂה, כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל עוֹשֶׂה. מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמִקּוּלֵּי בֵּית הִלֵּל — רָשָׁע. מֵחוּמְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״הַכְּסִיל בְּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ״. אֶלָּא, אִי כְּבֵית שַׁמַּאי כְּקוּלֵּיהוֹן וּכְחוּמְרֵיהוֹן, אִי כְּבֵית הִלֵּל כְּקוּלֵּיהוֹן וּכְחוּמְרֵיהוֹן.

25 הָא גוּפָא קַשְׁיָא. אָמְרַתְּ: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וַהֲדַר אָמְרַתְּ: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי עוֹשֶׂה?!

26 לָא קַשְׁיָא: כָּאן — קוֹדֶם בַּת קוֹל. כָּאן — לְאַחַר בַּת קוֹל.

27 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא — לְאַחַר בַּת קוֹל,

פירוש ביאור שטיינזלץ על עירובין ו׳

1 מצידו שיעור רוחב חלל הפירצה שיהא אסור לטלטל במבוי — בעשר, ואם נפרץ מראשו בפתח המבוי הפונה לרשות הרבים — בארבעה טפחים.

2 ושואלים: מאי שנא במה שונה אם מצידו בעשר, דאמר שכן אומר אתה פתחא פתח הוא — מראשו נמי נימא גם כן נאמר פתחא פתח הוא, ויהא כשר עד עשר אמות!

3 אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: כגון שנפרץ אותו מבוי בקרן זוית, ומכיון דפתחא שפתח בקרן זוית לא עבדי אינשי אין אנשים עושים, אין לראות פירצה זו כעין פתח. ואם היתה הפירצה יתירה מארבעה טפחים צריך לסתום אותה.

4 ורב הונא אמר: אין לחלק בין נפרץ מצידו לנפרץ מראשו, אלא אחד זה ואחד זה בארבעה טפחים. וכן אמר ליה לו רב הונא לרב חנן בר רבא: לא תפלוג עלאי אל תחלוק עלי שהרי רב איקלע הזדמן למקום ששמו דמחריא ועבד עובדא כוותי ועשה מעשה כמותי, כשיטתי. אמר ליה לו: אין להביא ראיה מאותו מעשה כי שם רב בקעה מצא וגדר בה גדר. כלומר שבני אותו מקום לא היו בני תורה וכדי לזרזם ולהפרישם מאיסור, החמיר רב עליהם והוסיף להם סייג, אבל אין זו הלכה כללית.

5 אמר רב נחמן בר יצחק: כוותיה דרב הונא מסתברא כשיטתו של רב הונא מסתבר דאיתמר שכן נאמר שנחלקו: מבוי עקום הפונה לרשות הרבים בשני ראשיו — רב אמר: תורתו כמפולש ויש לעשות בו תקנה הראויה למבוי כזה, על ידי שיעמיד צורת הפתח משני ראשיו, או שיעשה צורת פתח במקום עקמומיתו, לחי וקורה מכל צד. ושמואל אמר: תורתו כסתום ועושים בני כל צד לפיתחם לחי או קורה בלבד ודיו.

6 ומבררים: במאי עסקינן במה אנו עוסקים כיצד בדיוק הוא המקרה? אילימא אם תאמר ביותר מעשר שהיה רוחב המבוי במקום עקמימותו יותר מעשר אמות? בהא לימא בזו יאמר שמואל שתורתו כסתום הלא פתח גמור והמבוי כפתוח ומפולש לכל צד?

7 אלא לאו האם לא בעשר אמות או אפילו פחות, ובכל זאת אמר רב תורתו כמפולש, אלמא מכאן כי פירצת מבוי אוסרת מצידו בארבעה טפחים בלבד!

8 ורב חנן בר רבא אומר כי אין להשוות את המקרים, כי שאני התם דקא בקעי שונה שם במבוי עקום שכן עוברים בה רבים דרך אותה עקמימות. ומאחר שלמעשה המבוי מפולש לרבים, מקפידים בו אף בפירצה קטנה.

9 ומקשים: האם מכלל הדברים נלמד שרב הונא סבר: אף על גב אף על פי דלא בקעי שאין בוקעים בה רבים צריכים מחיצה כזו, מאי שנא במה שונה מדברי ר' אמי ור' אסי שהבאנו לעיל, שדי בפס ארבעה טפחים כדי לסתום פירצה עד עשר אמות?

10 ומשיבים: התם דאיכא גידודי שם שיש שרידי גדר מכל צד המקשים על המעבר, ולכן פירצה זו נחשבת כפתח שאינו מבטל את המחיצות, הכא — דליכא גידודי כאן — שאין שרידי גדר.

11 א תנו רבנן שנו חכמים בבריתא: כיצד מערבין את דרך רשות הרבים שתיחשב כרשותם של היחידים, ויהא מותר לטלטל בה? עושה צורת הפתח לדרך מכאן, מצד זה שלה, ולחי וקורה מכאן. חנניה אומר: לא כך הדבר; אלא מחלוקת תנאים קדומה היא, שבית שמאי אומרים: עושה דלת מכאן ודלת מכאן וכשהוא יוצא ונכנס — נועל, שאין די בדלת סימלית, ונחוץ שתהא הדלת ממש סגורה. ובית הלל אומרים: עושה דלת מכאן, ולחי וקורה מכאן.

12 ושואלים: ומעיקרו של דבר, רשות הרבים מי מיערבא האם ניתנת להיות מעורבת וניתרת על ידי עירוב?! והרי שנינו בברייתא: יתר על כן אמר ר' יהודה

13 מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים ורוצה לטלטל בין הבתים שלו דרך רשות הרבים, מבית לבית, עושה לחי מכאן ולחי מכאן מצידי הבתים. או קורה מכאן וקורה מכאן, ונושא ונותן באמצע. שעל ידי כך עשה אף את השטח שבאמצע כרשות היחיד. אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך, נמצא שאין דרך לערב רשות הרבים גמורה.

14 וכי תימא וכי תאמר בכך הוא דלא מיערבא שאינה מעורבת, שתקנה זו בלבד, של לחי או קורה, היא שאינה מספקת, הא הרי, ואולם בדלתות יכולה להיות מיערבא מעורבת, והאמר והרי אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ירושלים, אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים! נמצא שלא די במציאותה של דלת כדי להתיר לטלטל ברשות הרבים ויש צורך שתהא הדלת נעולה ממש.

15 וכן אמר עולא: הני אבולי דמחוזא אותם מבואות שבעיר מחוזא שהיו רשות הרבים גמורה והיו שעריהם פתוחים זה כנגד זה אילמלא דלתותיהן ננעלות — חייבין עליהן משום רשות הרבים. הרי שבלא נעילת דלת ממש, אי אפשר לערב ברשות הרבים על ידי מחיצה סימלית כלחי וקורה. ואם כן כיצד נחלקו חכמים בברייתא כיצד מערבים את רשות הרבים?

16 אלא, אמר רב יהודה: יש לתקן את לשון הברייתא, והכי קאמר וכך אמר: כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים, שהם עצמם אינם רשות הרבים אבל הם פתוחים בשני קצותיהם לרשות הרבים — עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן.

17 א איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בפסק ההלכה בנושא זה. רב אמר: הילכתא כתנא קמא הלכה כתנא הראשון ודי בצורת הפתח בצד אחד ולחי וקורה בצד השני, להתיר דרך רשות הרבים. ושמואל אמר: הלכה כחנניה לשיטת בית הלל, ודרושה גם דלת בצד אחד.

18 איבעיא להו נשאלה להם, ללומדים לחנניה אליבא לפי שיטת בית הלל צריך לנעול או אין צריך לנעול את הדלת הזאת? תא שמע בא ושמע מביאים ראיה ממה שאמר רב יהודה אמר שמואל שהוא, כפי שראינו, פסק כשיטה זו: אינו צריך לנעול. וכן אמר רב מתנה אמר שמואל: אינו צריך לנעול. איכא דאמרי יש אומרים אמר רב מתנה: בדידי הוה עובדא בי עצמי היה מעשה בבעיה כעין זו, ואמר לי שמואל: אין צריך לנעול.

19 בעו מיניה שאלו ממנו מרב ענן בענין זה: צריך לנעול או אין צריך לנעול? אמר להו להם: תא חזי הני אבולי דנהרדעא דטימן עד פלגייהו בעפרא, ועייל ונפיק בא וראה אותם מבואות של נהרדעא שסתומים עד חציים בעפר, והיה נכנס ויוצא בהם מר שמואל, ולא אמר להו להם ולא מידי דבר. הרי שאין צורך בהגפת דלתות.

20 אמר רב כהנא: הנך אלה דלתות שבנהרדעא מגופות הואי מוגפות היו בחלקן, וכיון שכך, לא היה צורך לנעלן, אבל בדרך כלל דלתות צריכות להיות נעולות.

21 ומספרים, כי אתא כאשר בא רב נחמן אמר: פניוה לעפרייהו פנו את עפרן כדי שאפשר יהיה לנעול. ושואלים: לימא קסבר האם נאמר שסבר רב נחמן: צריך לנעול? ועונים: לא, אין זו ראיה, כי מכיון שראויות לנעול, אף על פי שאין ננעלות ממש — די בהן כדי להתיר. ואין להקפיד אלא שתהיינה ראויות לנעילה.

22 ב מסופר: ההוא אותו מבוי עקום דהוה שהיה בנהרדעא, רמי עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל ואצרכוהו הוטל עליו חומרתו של רב וחומרתו של שמואל, והצריכוהו דלתות. ומבארים: חומריה דרב חומרתו של רב, שאמר מבוי עקום תורתו כמפולש. ותוהים: והאמר והרי אמר רב הלכה כתנא קמא, ולפי שיטה זו אפילו מבוי המפולש ממש דיו בצורת הפתח?!

23 ועונים: שעשו זאת כשמואל — שאמר: הלכה כחנניה. אולם אם כשמואל — והאמר והרי אמר שמואל שמבוי עקום תורתו כסתום! ועונים: שזאת עשו כרב שאמר תורתו כמפולש. והחמירו כשתי השיטות גם יחד.

24 ג ושואלים: ומי עבדינן כתרי חומרי והאם עושים אנו כשתי חומרות? והא תניא והרי שנויה ברייתא: לעולם הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כדברי בית שמאי — עושה, כדברי בית הלל — עושה. אם רצה לעשות גם מקולי כהקלות שיטת בית שמאי וגם מקולי בית הלל — הרי זה רשע. אם רצה לעשות גם מחומרי בית שמאי וגם מחומרי בית הלל — עליו הכתוב אומר: "הכסיל בחשך הולך" קהלת ב, יד. אלא, אי כבית שמאי כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל כקוליהון וכחומריהון או כבית שמאי כהקלותיהם והחמרותיהם, או כבית הלל כהקלותיהם והחמרותיהם.

25 ומתחילה מבררים את עצם לשונה של ברייתא זו; הא גופא קשיא זו עצמה קשה: אמרת אמרת מתחילה: לעולם הלכה כבית הלל, והדר אמרת וחזרת ואמרת: הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה!?

26 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה כאן, שנאמר שיכול לעשות כפי שירצה — קודם בת קול שיצאה ואמרה שהלכה כבית הלל. כאן שאמרו שהלכה כדברי בית הלל — לאחר בת קול.

27 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר: הא והא זה וזה — לאחר בת קול

« ביאור שטיינזלץ על עירובין ה׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין ז׳ ע״א »